הפוסט של אריאנה מלמד על האח הגדול-כנסו לקרוא!
עשרה ימים החזקתי מעמד בדיקטטורה הגאונית הקרויה "האח הגדול". יותר אי אפשר היה : עוד לפני שנפתחה ההצבעה להדחות הראשונות, עשיתי שני דברים: ראשית, ביקשתי לצאת מייד כדי לערוך איזשהו בירור רפואי דחוף ולעשותו בתנאים שלי, אבל אי אפשר מייד. 24 שעות צריכות לחלוף בין הבקשה לאישורה. למה? דיקטטורה, זה למה. אין למה. אין למי לפנות ולקבול על העדר הלמה. דיקטטורה ניכרת בין היתר בגחמנות של שליטיה, בהעדר כל קשר בין חוקיה לרווחתם של נתיניה: ככה זה.
ביקשתי לצאת בגלל משהו שלא ראיתם. לא הכל מראים לכם. גם אם קניתם את הערוץ שלכאורה רואים בו הכל, עשרים וארבע שעות ביממה.
מה שלא ראיתם הוא אישה דואבת ודי מבוהלת מובלת באישון לילה לחדר מיון עם רגליים צבות, נפוחות וכואבות עד חוסר יכולת לעמוד, ותחת חסותם של נציגי השלטון, כולם נעימים ונבונים ועושים את מלאכתם יפה, נדקרת ונבדקת ומאובחנת ומקבלת טיפול לדלקת ברגליים שהתפתחה מזיהום שבאמא שלי, לא הבאתי איתי מהבית. מעולם לא היה לי דבר כזה. כואב, נפוח, אדום-אש, מגרד ומפחיד.
היה מפחיד עוד יותר ובודד נורא בלי משפחה ובלי יכולת להתקשר למישהו מבני המשפחה, או לבחור את בית החולים בו אני רוצה שיבדקו אותי, או להתקשר למי מידידי הרופאים כדי להתייעץ. או אפילו: לברר מה השעה, בדרך לבית החולים.
אין שעונים בבית האח ויש הוראה לצוות כולו לא להגיד למתמודד שיוצא לטיפול רפואי, מה השעה. או לענות על שאלות אחרות שקשורות לעולם החיצון. אין עולם חיצון, אם לא הבנתם עד כה - הוא מסכן את הדיקטטורה ולכן יש להעלימו. הצליחו, חלקית" בית החולים הרי מלא שעונים. מעולם לא שמחתי כל כך ללגלות שעכשיו חצות וחצי.
עוד רצו, בדרך לחדר המיון, שאכסה את ראשי במין בורקה שכזאת שתעלים לגמרי את זהותי ותמנע חלילה זיהוי אקראי שלי בידי מישהו בבית החולים שאינו שותף לסוד. מי שמכיר אותי, מבין שסירבתי. הסכמתי, בדוחק, למשקפי שמש. בחצות הלילה. אין גבול לגיחוך.
אבל העולם המוכחש הזה המשיך לתת בי אותות גם אחרי חזרתי לבית מצויידת באנטיביוטיקה סגולה זוהרת ובמשככי כאבים לרוב. אלה לא מנעו כאבים חריפים, עוויתות ודימום בבטן - ואני מבקשת לצאת ולערוך את הבירור הרפואי הנחוץ בתנאים שלי. מרחיקה את המיקרופון ממני, מספרת לחברים בבית מה קורה לי לגמרי בניגוד להוראות - אחד מחוקי הדיקטטורה הוא, שאסור לדבר על מצבו הרפואי של אדם. למה? אין למה, למקרה שלא הבנתם. כלומר, יש. יש הגיון פנימי לכל הוראה והוראה המונחתת על הדיירים במשטר, אבל להגיון אין דבר וחצי דבר עם חייהם, או עם אורחותיהם בעולם האמיתי. ההגיון משרת אך ורק את האח.
הדבר השני שעשיתי הוא, להודיע לכולם שאני אהיה מודחת הראשונה ולהרגיע כמיטב יכולתי את רותם שחששה מאד, את שיר שנבהלה נורא ואת נירו שלא שם זין. צדקתי, מפני שמה לעשות - יותר מכל דיירי האח, אני מבינה את המכונה וכיצד היא עובדת. ואני מבינה דבר או שניים בטלוויזיה. גם על הדחות, כממובן, אסור לדבר.
והדבר השלישי והחשוב לי יותר מכל, היה להגיד לקטיה שלא משנה איפה אהיה, אעשה כל מה שאוכל כדי שהיא תזכה. מכל הדיירים שישובו לבתיהם ומשפחותיהם ולקריירות הנוסקות שלהם, היא היחידה שבעצם תחזור לחיים שיש בהם תקווה עיקשת ונחושה, אבל מעט מאד יציבות וסדר. אני רוצה שהיא תזכה כדי שהיא תמכור את הג'יפ היוקרתי ותמורתו תשמש לה להון ראשוני לקנות דירה קטנה איפושהו, באמת לא חשוב איפה, רק שתוכל לסגור דלת מאחוריה ולהגיד, מפה לא יזיזו אותי. בבקשה, תעזרו לה. לכל אחד מאיתנו מגיעה ההזדמנות הזאת לעשות תיקון גדול בחייו, ואין גדול ונורא ומפעים כמו התיקון שקטיה עושה.
וכבר אני מתגעגעת למושיק עפיה, איש מקסים שאשמח להיות חברה שלו בעולם האימיתי. אמפתי וקשוב ונכון לעזור ואחראי ומבין מצוקות ונעים הליכות.
וסתיו היפה עד כאב, סתו שמאתגר את כולנו בכל פעם שאנחנו נותנים בו מבט בוחן, וכאילו אומר לנו - אנא בידקוא את ההנחות הראשוניות שלכם, אלה הטבועות עמוק כל כך, לגבי מגדר וזהות מינית ומיניות. אנא התבוננו באדם. רק באדם. והאדם יפה מלבר ומלגו.ונירו - שלמרבה הפלא התחלנו איזשהו דיאלוג מהוסס ורקמנו רעיון ראשוני לעשות ערב מחווה ליוסי בנאי
-ונטלי, שאיתה אפשר לדבר על רעיונות ולא רק על חפצים
-ומוטי, שהנעים כל כך - הוא היה הרדיו והטלוויזיה של כולם, לוחצים על כפתור ומייד נפתח ערוץ הנוסטלגיה, והיה כיף לשיר איתו ודבר קצת יידיש שהאח לא ממש מבין,
ומכל מלמדי השכלתי, אפילו מאיציק זוהר, שבתוך האגרסיביות שלו כלפי היו כמה דברים מטרידים שצריך לחשוב עליהם -
ועכשיו צריכה לעלות לשידור ולקדקש קצת עם אסי זוהר ודפנה לוסטיג. שלמי תודה לחברים ועוד תובנות על אנשים כחומר גלם בתעשיית האח, בהמשך.
וואי, כמה טוב להיות בבית. דואבת, חולה, עייפה - אבל כבר לא נתינה של אף אחד.
עשרה ימים החזקתי מעמד בדיקטטורה הגאונית הקרויה "האח הגדול". יותר אי אפשר היה : עוד לפני שנפתחה ההצבעה להדחות הראשונות, עשיתי שני דברים: ראשית, ביקשתי לצאת מייד כדי לערוך איזשהו בירור רפואי דחוף ולעשותו בתנאים שלי, אבל אי אפשר מייד. 24 שעות צריכות לחלוף בין הבקשה לאישורה. למה? דיקטטורה, זה למה. אין למה. אין למי לפנות ולקבול על העדר הלמה. דיקטטורה ניכרת בין היתר בגחמנות של שליטיה, בהעדר כל קשר בין חוקיה לרווחתם של נתיניה: ככה זה.
ביקשתי לצאת בגלל משהו שלא ראיתם. לא הכל מראים לכם. גם אם קניתם את הערוץ שלכאורה רואים בו הכל, עשרים וארבע שעות ביממה.
מה שלא ראיתם הוא אישה דואבת ודי מבוהלת מובלת באישון לילה לחדר מיון עם רגליים צבות, נפוחות וכואבות עד חוסר יכולת לעמוד, ותחת חסותם של נציגי השלטון, כולם נעימים ונבונים ועושים את מלאכתם יפה, נדקרת ונבדקת ומאובחנת ומקבלת טיפול לדלקת ברגליים שהתפתחה מזיהום שבאמא שלי, לא הבאתי איתי מהבית. מעולם לא היה לי דבר כזה. כואב, נפוח, אדום-אש, מגרד ומפחיד.
היה מפחיד עוד יותר ובודד נורא בלי משפחה ובלי יכולת להתקשר למישהו מבני המשפחה, או לבחור את בית החולים בו אני רוצה שיבדקו אותי, או להתקשר למי מידידי הרופאים כדי להתייעץ. או אפילו: לברר מה השעה, בדרך לבית החולים.
אין שעונים בבית האח ויש הוראה לצוות כולו לא להגיד למתמודד שיוצא לטיפול רפואי, מה השעה. או לענות על שאלות אחרות שקשורות לעולם החיצון. אין עולם חיצון, אם לא הבנתם עד כה - הוא מסכן את הדיקטטורה ולכן יש להעלימו. הצליחו, חלקית" בית החולים הרי מלא שעונים. מעולם לא שמחתי כל כך ללגלות שעכשיו חצות וחצי.
עוד רצו, בדרך לחדר המיון, שאכסה את ראשי במין בורקה שכזאת שתעלים לגמרי את זהותי ותמנע חלילה זיהוי אקראי שלי בידי מישהו בבית החולים שאינו שותף לסוד. מי שמכיר אותי, מבין שסירבתי. הסכמתי, בדוחק, למשקפי שמש. בחצות הלילה. אין גבול לגיחוך.
אבל העולם המוכחש הזה המשיך לתת בי אותות גם אחרי חזרתי לבית מצויידת באנטיביוטיקה סגולה זוהרת ובמשככי כאבים לרוב. אלה לא מנעו כאבים חריפים, עוויתות ודימום בבטן - ואני מבקשת לצאת ולערוך את הבירור הרפואי הנחוץ בתנאים שלי. מרחיקה את המיקרופון ממני, מספרת לחברים בבית מה קורה לי לגמרי בניגוד להוראות - אחד מחוקי הדיקטטורה הוא, שאסור לדבר על מצבו הרפואי של אדם. למה? אין למה, למקרה שלא הבנתם. כלומר, יש. יש הגיון פנימי לכל הוראה והוראה המונחתת על הדיירים במשטר, אבל להגיון אין דבר וחצי דבר עם חייהם, או עם אורחותיהם בעולם האמיתי. ההגיון משרת אך ורק את האח.
הדבר השני שעשיתי הוא, להודיע לכולם שאני אהיה מודחת הראשונה ולהרגיע כמיטב יכולתי את רותם שחששה מאד, את שיר שנבהלה נורא ואת נירו שלא שם זין. צדקתי, מפני שמה לעשות - יותר מכל דיירי האח, אני מבינה את המכונה וכיצד היא עובדת. ואני מבינה דבר או שניים בטלוויזיה. גם על הדחות, כממובן, אסור לדבר.
והדבר השלישי והחשוב לי יותר מכל, היה להגיד לקטיה שלא משנה איפה אהיה, אעשה כל מה שאוכל כדי שהיא תזכה. מכל הדיירים שישובו לבתיהם ומשפחותיהם ולקריירות הנוסקות שלהם, היא היחידה שבעצם תחזור לחיים שיש בהם תקווה עיקשת ונחושה, אבל מעט מאד יציבות וסדר. אני רוצה שהיא תזכה כדי שהיא תמכור את הג'יפ היוקרתי ותמורתו תשמש לה להון ראשוני לקנות דירה קטנה איפושהו, באמת לא חשוב איפה, רק שתוכל לסגור דלת מאחוריה ולהגיד, מפה לא יזיזו אותי. בבקשה, תעזרו לה. לכל אחד מאיתנו מגיעה ההזדמנות הזאת לעשות תיקון גדול בחייו, ואין גדול ונורא ומפעים כמו התיקון שקטיה עושה.
וכבר אני מתגעגעת למושיק עפיה, איש מקסים שאשמח להיות חברה שלו בעולם האימיתי. אמפתי וקשוב ונכון לעזור ואחראי ומבין מצוקות ונעים הליכות.
וסתיו היפה עד כאב, סתו שמאתגר את כולנו בכל פעם שאנחנו נותנים בו מבט בוחן, וכאילו אומר לנו - אנא בידקוא את ההנחות הראשוניות שלכם, אלה הטבועות עמוק כל כך, לגבי מגדר וזהות מינית ומיניות. אנא התבוננו באדם. רק באדם. והאדם יפה מלבר ומלגו.ונירו - שלמרבה הפלא התחלנו איזשהו דיאלוג מהוסס ורקמנו רעיון ראשוני לעשות ערב מחווה ליוסי בנאי
-ונטלי, שאיתה אפשר לדבר על רעיונות ולא רק על חפצים
-ומוטי, שהנעים כל כך - הוא היה הרדיו והטלוויזיה של כולם, לוחצים על כפתור ומייד נפתח ערוץ הנוסטלגיה, והיה כיף לשיר איתו ודבר קצת יידיש שהאח לא ממש מבין,
ומכל מלמדי השכלתי, אפילו מאיציק זוהר, שבתוך האגרסיביות שלו כלפי היו כמה דברים מטרידים שצריך לחשוב עליהם -
ועכשיו צריכה לעלות לשידור ולקדקש קצת עם אסי זוהר ודפנה לוסטיג. שלמי תודה לחברים ועוד תובנות על אנשים כחומר גלם בתעשיית האח, בהמשך.
וואי, כמה טוב להיות בבית. דואבת, חולה, עייפה - אבל כבר לא נתינה של אף אחד.
